פסק-דין בתיק ע"פ 26043-01-13

            הנשיא י. אלון

1.         המערער (בע.פ. 26043-01-13) הורשע בבית משפט השלום בבאר שבע (כב' השופט י. ליבדרו) בעבירת תקיפה בנסיבות מחמירות של בנו הקטין בן התשע (ביום 31.8.11).

            בגזר הדין הוטלו עליו קנס של 1,000 ש"ח וחובה לפצות הקטין ב- 2,000 ש"ח.

            בנוסף - הורה ביהמ"ש על הארכת עונש מאסר מותנה של 12 חודשים, שהיה בר הפעלה, בשל הרשעה קודמת של המערער בעבירות אלימות במשפחה (תקיפת גרושתו ובנו).

            בנימוקי גזר הדין קבע ביהמ"ש כי אמנם מתחם הענישה הראוי הינו "בין מאסר מותנה לצד עונשים נלווים לבין חצי שנת מאסר בפועל". ברם, לאור העובדה שהטלת עונש מאסר, אפילו מותנה, תחייב מכוח סעיף 56 לחוק העונשין - הפעלה מניה וביה של המאסר המותנה בן 12 החודשים - החליט בימ"ש השלום להימנע מהטלת רכיב מאסר כלשהו בגין העבירה בה הורשע בפניו המערער והסתפק כאמור בהטלת עונש של קנס וחיוב בפיצוי בלבד - תוך הארכת המאסר המותנה בשנתיים נוספות.

2.         בפנינו ערעור המדינה על גזר הדין וערעור המערער על הרשעתו בהכרעת הדין. עקב היעלמות המערער ואי היכולת לאתרו - נדחו הדיונים מעת לעת - ומשאותר המערער (לאחר שנעצר  בגין הליך משפטי אחר) התקיים הדיון בשני הערעורים ביום 6.11.2013.

3.         נפתח בערעור על הכרעת הדין.

            המערער כפר בביצוע המיוחס לו. מטעם התביעה העידו הקטין  המתלונן, אחותו (הבוגרת) פאיזה והשוטרת שגבתה את הודעת המערער.

            פרשת ההגנה הסתכמה בעדות המערער עצמו.

            הקטין המתלונן היה בן עשר וחצי בעת שהעיד בביהמ"ש (זאת לאור העובדה שהעבירה שיוחסה למערער אינה נמנית על העבירות המנויות בתוספת לחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים) תשט"ו - 1955).

            בעדותו מסר המתלונן הקטין כי אביו הגיע לחצר הבית "...הרביץ לי... נתן לי סטירה ונתן לי מכה בגב ונפלתי והתחלתי לצעוק, ולצרוח... הגיע דוד שלי, מצד אבא, למטבח ואמר לאמא שלי ללכת... סליחה אני מתקן את עצמי, מי שאמר לאמא שלי לצאת היה אבא שלי". הקטין הוסיף כי אחותו פאיזה נכחה במקום בעת שאביו היכה אותו, כי אינו יודע מדוע היכה אותו אביו, כי נפל כתוצאה מהמכות וכי לא נפצע כתוצאה מהמכות. האחות (הבגירה) פאיזה, מסרה בעדותה כי אכן המערער הגיע הביתה והיכה את אחיה הקטין, אמר לאמם ללכת משם לבית הוריה, וכי המערער (אביה) היכה את הקטין בגבו ובפניו.

            לדבריה התרחשו הדברים במטבח וכי "...המטבח בחוץ...ליד הבית".

            המערער, בהודעתו ת/1 (שסירב לחתום עליה), טען כי לא היכה את המתלונן הקטין, ביקש שייערך עימות בינו לבין הקטין ואמו (גרושתו של המערער), הוא אינו יודע אם היה כלל בבית האם והקטין ביום האירוע, הוא אינו מסוכסך עם ילדיו ואינו מבין מדוע הוגשה התלונה כנגדו.

            בעדותו שינה מגירסתו הראשונה, טען כי לאחר גירושיו מאם הילדים, היא מנסה להרחיקו מהבית, כי הם אינם מדברים זה עם זו וכי אמנם היה סמוך לבית בזמן האירוע אולם הנטען כנגדו כלל לא התרחש.

3.         בהכרעת הדין קבע ביהמ"ש כי התרשם באופן חיובי מעדויות הקטין ואחותו, כי מצא אותם כעדים אמינים שעדויותיהם משתלבות ותומכות זו בזו ברמה העולה כדי הוכחת המיוחס למערער מעבר לספק סביר.

            עדות המערער לעומת זאת נמצאה בעיני ביהמ"ש כבלתי אמינה - הן מתוך שינויים וסתירות שנמצאו בגרסאותיו לעניין אירוע התקיפה הנטען והן ביחס לתיאוריו, שנמצאו לא נכונים, לעניין מערכת יחסיו עם גרושתו וילדיו - עובר למעשים דנן.

4.         בנימוקי הערעור, שבכתב ובעל פה, משיג ב"כ המערער על ממצאי העובדה והמהימנות שנקבעו בהכרעת הדין.

            לטענתו, בולט תיאום גרסאות בין עדויות המתלונן ואחותו, לא נמצא באותם העדויות מניע המסביר את התקיפה הנטענת, ורב החשש שמא המדובר בעלילה שרקחו האם, או מי מילדיה, להרחיק את המערער מביתם.

            בנימוקי הערעור מפנה ב"כ המערער לסתירות מסוימות בין עדויות המתלונן ואחותו ובתוך עדויותיהם כשלעצמן.